על המשקל

אחד הסודות שלי, ואני משער שיש עוד לא מעט אנשים כמוני, הוא שאני מאוד אוהב ים, אבל שנים שאני לא מגיע לחוף הים, כיוון שאני לא חש בנוח עם הגוף שלי.
לאורך השנים הבנתי (בטעות) לצערי יש לומר, כי אני נבחן לא פעם על פי מראה חיצוני, וערכים כמו: שמן ורפוס הן חלק מהתגובות שזועקות מצמד המילים: "לא רצוי"… אותן מילים שקוראים באפליקציות ובאתרי היכרויות, בבארים ובמסיבות. זה מהווה מקור לבדיחות ולקריאות גנאי, לא שהפכתי לבדיחה אבל כל פעם שנאמרה אמירה בנושא התכווצתי. וזה חלחל עמוק עמוק אל תוך התת מודע שלי והתעורר כל פעם מחדש, כשהייתי בסביבה שאלו היו הערכים שלה.
לאורך השנים התקבעה גם אצלי התודעה שככל שאהיה מסוקס יותר ובמידות שמצטלמות נפלא במגזינים, הסיכוי שלי להיות חלק מה"מקובלים" וה"נחשקים" גדול יותר. טעות מצערת.
מתוך האמונה הזו, רבים מפתחים את מה שאני קורא לה: תסמונת הדיכוי הפנימי…
שלא יובן מדבריי, אני לא תומך ברזון אבסולוטי, וודאי שלא חושב ששמן זה דוחה או לא מקובל, אדם חי את חייו על פי דרכו, והשפעת קולות החברה שסביבנו אמורה להיות מוחלשת וחסרת ערך ככל האפשר, אבל אנחנו גם יודעים שזה לא כך.
אנחנו חיים בסביבה דורסנית שמשפיעה עלינו כל הזמן, אם זה חברתית או שיווקית ולא אחת מעוררות בנו וויתור, חרטה ודכדוך כשאנחנו מבינים שלעולם לא נראה כך. אז עוד ביס. בשביל מה להתאמץ, בכל מקרה לא יצליח לנו.
כמה פעמים בחיים נשבענו שמחר, אבל מחר ולא ביום אחר נתחיל בדיאטה? כמה פעמים באמת התחלנו אותה, וכמה פעמים הגענו ליעד שהצבנו לעצמנו מול אותם פעמים שנשברנו והתנפלנו על המקרר באמצע הלילה ברצון לטרוף את כולו.
מה בעצם מניע אותנו להתחיל דיאטות, למה לנו בכלל לעבור את המסלול הזה, מה היעד ומה היא המטרה שאנחנו מציבים לעצמנו? איך אנחנו בונים לנו את התפריט, ועל מה אנחנו מוותרים?
אלו שאלות, שלכל אחד מאתנו חייבות להיות תשובות ערב לפני שמתחילים בדיאטה.
אחד הדברים שלמדתי באמצעות ה NLP הוא שדיאטה מתחילה עמוק בנבכי הראש, היא אף פעם לא בבטן.
כשהתחלתי את הדיאטה שלי לפני 7 חודשים קבעתי לי מספר יעדים, ביניהם משקל היעד, טווח הזמן, שיפור סיבולת לב ריאה – דהיינו שילוב של אימוני ספורט סדירים בכל שבוע, מפגש קבוע עם מאמן כושר אישיי, מטפל (דיאטנית או מטפל NLP) וכל אלה על מנת שאעמוד ביעד, אבל מעבר לכך, הדבר המשמעותי היה שהחלטתי על הימנעות ממאכלים שאני יודע בוודאות שלהם יש חלק נכבד במבנה הגוף שלי. ארונות המטבח והמקרר נוקו מכל פיתוי.
והנושא האחרון היה הקשה מכולם. כחובב גלידות על המשקל, בורקסים, לחמים, עוגות ומחטפי עוגיות, היו המוקשים העיקריים בדרך אל היעד. בעצם למי הם לא משמשים מוקשים?
ההחלטה להימנע מכל אותן ההנאות של החיים הייתה לא פשוטה. החשק הזה בכל ערב לגלח גביע גלידה כשאני צופה בטלוויזיה היא גדולה, ואיך, איך אפשר לפתוח את הבוקר בלי 5 בורקסים חמים שקניתי במאפיה השכונתית בטיול עם הכלב. ודוגמאות נוספות לא חסר, בעיקר אם אתה עובד מהבית והמקרר במרחק של דלת משולחן העבודה.
אבל היה לי ברור שאני מצליח, ואולי אף יותר מכך חייב בריאותית לרדת במשקל, וכחלק מזה היה לי ברור שזה תוך וויתור על ההנאות האלו.
ואיך ה NLP משתלב כאן?
הכל בראש זו לא קלישאה, התשוקות שלנו, הערכים שלנו, החוויות הטובות וגם השליליות נחרטות עמוק בתת המודע, הן שם בשביל להזכיר לנו שהן קיימות.
גלידה, שוקולד, כל מיני המתוקים, והפחמימות המועשרות במרגרינה בכל משולש בורקס הן חוויות מנחמות, הן משמחות אותנו בשעות קשות ומעודדות אותנו לצרוך אותן שוב ושוב, בכל הזדמנות שאנחנו משתעממים, או נכנסים למועקה, וכאלה לא חסר.
אז איך נפטרים מהתשוקה אל הנחמות האלה, איך אנחנו יכולים לשנות את היחס האוהד לכל אותם מאכלים שאנחנו כל כך אוהבים.
אכתוב כאן את מה שאני אומר לכולם, אם אני הצלחתי, אין סיבה בעולם שאתם לא תצליחו. ההצלחה שלי היא דוגמה לכך שגם אתם יכולים למרות שאנחנו אנשים שונים.
אין כאן שאלה אם תצליחו להוציא את המאכלים האלו מהתפריט שלכם, יש כאן שאלה עד כמה אתם רוצים לייצר את השינוי שאתם כל כך חפצים בו.
אני לא נוגע מזה חודשים רבים בעוגות, פחמימות רוויות, גלידות, סוכרים מתוקים, זה לא שזה לא נמצא יותר סביבי, להיפך גם כשזה מולי, אני לא מסוגל לגעת בהם. אין, זה נמחק מהזיכרון שלי, אתם מוזמנים לאתגר אותי.
אנחנו נצא ביחד למסע מעצים ומרגש, כזה שיעביר אותנו במסלול אל היעד אותו הצבתם לעצמכם, ובסופו, כל אותם מנחמים מרושעים, אותם פינוקים קטנים שמחזירים אותנו לנחמה המרגיעה, יטעמו לכם כמו הדבר הכי הזוי שבא לכם לאכול, בהתמסרות לתהליך אתם תיפרדו מאותם מוקשים שסיקלו לכם את הסיכוי לרדת במשקל ואני אלווה אתכם לאורך כל הדרך עד שתרגישו מוכנים להמשיך אותה לבד.
אני הורדתי 16 קילו, ספרו לי כמה אתם רוצים לרדת?

להזיז את הגבינה

לפני כמה ימים שמעתי מישהי אומרת, אנחנו מתים פעם אחת אבל חיים כל יום. שזה כאילו ההיפך מהקלישאה שאומרת חיים רק פעם אחת, וחשבתי עד כמה היא צודקת. אנחנו באמת מתים רק פעם אחת, אז לפחות ניתן ערך לחיים שלנו.
אנחנו מכירים את האנשים שהדבר שאנחנו חווים מהם הם בעיקר ערכים שליליים…. למה זה מגיע לי… בחיים אני לא אהיה רזה…. אני לא אהיה עשיר… מי בכלל רוצה לצאת איתי אני אשאר רווק/ה זקנה…. אני לא אפתח את העסק כי אני בטוח אכשל… אין צורך להמשיך וגם אין צורך לציין שחלק מהאנשים האלה הם אנחנו, מכילים את אותם ערכים שליליים עם אפס מוטיבציה חיובית.
לדוגמא, "ההם" שכתבתי עליהם קודם… ככל שיתקדמו אל היעד כך החשש מהכישלון משתלט עליהם, הרצון לא לחוות את תחושת הכישלון עוצרת אותנו מלהגיע ליעד. הזיכרון הקדום מאותה סיטואציה שלא צלחה מתעורר ומיד מוריד את המחסום! וחוזר חלילה.
ושוב אותו תסכול ושוב אותה ירידת מוטיבציה.

מאיפה זה מגיע ולמה, שהרי אם נחליט לצאת לדרך חדשה, למשל תחילתה של זוגיות, ככל שהזמן מתקדם והאינטימיות מתחזקת, מתעורר לו אותו חסם שבסה"כ יש לו כוונות חיוביות (עוד מעט אסביר למה) ומאותת לנו – היי זהירות, קיימת סכנה בשביל שאתה צועד בו… תרגיע מהר לפני שתמצא את עצמך מאוכזב, חסר חופש, תקוע, עוד רגע עוזבים אותך, אולי עדיף לחשוב שוב אם זה מה ומי שמתאים…. ואז אנחנו באופן אוטומטי מורידים הילוך מדשדשים את הזוגיות אל עבר הפרידה, ושוב אנחנו נמצאים באותה סיטואציה שבה התחלנו את הקשר. בודדים, אומללים ומקטרים שאף אחד לא רוצה אותנו.
החיים הם סך הזיכרונות שלנו, אנחנו חווים אותם כל פעם מחדש בערכים שונים, הזיכרונות שלנו נמצאים עמוק בתת מודע ממתינים לרגע שנאפשר להם להתעורר מחדש ולתת להם במה פתוחה להשתלט על הסטייט שבו אנחנו נמצאים.
ולמה אני טוען שיש לקולות האלה כוונות חיוביות? מכיוון שהכוונה שלהן היא להגן עלינו מפני כישלון (במילא הוא קורה) ואכזבה חוזרת.
ועכשיו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אנחנו באמת יכולים להגיע למצב שבו אנחנו ממשיכים בכל הכוח לעוט על המטרה שהצבנו לנו, בפרק הזמן וביעדים שהגדרנו מראש.
אגב, הטעות היא בשאלה, לא האם אנחנו יכולים, אלא האם אנחנו מציבים בראש טבלת הערכים שלנו את הצלחת המשימה. אם התשובה היא כן, אנחנו נצליח. אם אתם משיבים כן, תצליחו.
מרגרט ט'אצר אמרה ש 90% of our worries never happen
תראו, אם ביולי 2019 מישהו היה אומר לי שאני אמצע את עצמי מתאמן פעמיים בשבוע עם מאמן פרטי, עוד 3 פעמים לבד בבית עם משימות שהוגדרו לי מראש ע"י המאמן, שאני אעלה על המשקל ואראה את המחוג לא עובר את ה 88 קילו הייתי מתפרק מצחוק. לא היה מצב.
בחדר הכושר האחרון שהייתי רשום אליו במילניום הקודם, אמר לי אחד המאמנים שהסתובבו במרחב, שמע, אריאל תתאמן אבל שלא יהיו לך ציפיות להיות רזה או מחוטב. זה הספיק לי ולא חידשתי את המנוי. בדרך להיום עברתי עוד 3 מאמנים אישיים, אף אחד לא באמת גרם לי להאמין שאני יכול. ובראש שלי כל התחלת אימון, שמעתי את אותו מדריך שאומר לי אתה לא תצליח. (סיפור אמתי) הקולות האלה ליוו אותי עד אמצע יולי 19. לא החזקתי מעמד עם אף מאמן, עד שהחלטתי שזה לא משתלט עלי. נקודה.
בתחילת לימודי ה NLP, ובמקביל למאמץ האדיר שהשקעתי בניסיון להשקיט את הקול של אותו מאמן, למדתי איך אני לא נותן לקול הזה להסיט אותי מהמטרה, הצבתי לי יעד, בניתי לי תכנית אימונים, הייתי ממוקד ובעיקר, בעיקר האמנתי שאני יכול לזה. לא נתתי לקולות הרקע, לזיכרונות השליליים לעלות ולצוף מחדש, וכשהם עלו, השתקתי אותם, השתמשתי בכלים שקיבלתי בהרצאות, שיננתי אותם, חזרתי והתעקשתי שאני מנצח, ועכשיו, עכשיו אני חוגג את ההצלחה שלי. למעשה הפכתי להיות מכור לדבר, אני נמצא שם, סנטימטר אחד מהיעד שהצבתי לעצמי, הוא מעט רחוק מטווח הזמן שרציתי, אבל זה לא מה שמשנה, אני כבר חווה את פירות ההצלחה, אני כמעט שם, ואני מאושר. ואני חוגג. כי חשוב לזכור לחגוג כל הצלחה, קטנה או גדולה, זה נותן לנו מוטיבציה לאתגר הבא.
אני יודע, הייתי יכול להישבר מלא פעמים בדרך, שמעתי את הקולות לוחשים לי, בשביל מה? זה לא יצליח, שמעתי את הקולות אומרים לי תקשיב לעצמך איך אתה מתנשף, תרגיש את השרירים, עדיף לך לשבת ולראות סדרה טובה בנטפליקס או לקרוא ספר שהתחלת לפני מחודשיים ולא סיימת. כן הם מנסים להשתלט עלי אבל אני יודע לעשות להם כיול ולהוריד את הווליום שלהם למצב השתק. הם לא שולטים בי.
זה נכון לעוד הרבה תחומים, גדלנו בעולם שהערכים אותם ינקנו מהילדות בנו אותנו ועיצבו את האישיות שלנו, סמכנו על האנשים שהשפיעו עלינו שהם יודעים מה נכון לנו, וזה השתלט עלינו.
לא עוד. באמת, תחשבו על המטרות שלכם, תחשבו איפה אתם רוצים לראות את עצמכם בעוד עשר שנים, מה החלומות שלכם, מי יגשים לכם אותם אם לא אתם.
זה מסע, מרתק ומעשיר, מסע שאנחנו לומדים לְתַעְדֵּף את עצמנו ולהאמין שנועדנו להצלחות.
אתם מוזמנים לתת לי ללוות אתכם במסע הזה, אני מבטיח שאשמור עליכם לאורך כל הדרך, ואתם תצליחו. ותחגגו, כי כפי שכבר אמרתי, חובה עלינו לחגוג כל הצלחה, כדי שנוכל לצאת למסע הבא עם אמונה וערכים של ניצחון.
בואו להזיז את הגבינה.

אבא, אמא יש לי משהו לספר לכם!

אנחנו ב 2020 ולמרות שנדמה לנו לפעמים שהתקדמנו לא מעט והחברה למדה לקבל יותר את השונה, התהליך הזה של "יציאה מהארון" יכול להיות תהליך מלא חרדות ומאוד קשה בעיקר מול האנשים עם ההשפעה הגדולה ביותר על החיים שלנו: המשפחה, חברים, קולגות לעבודה, אותם אנשים שגדלנו איתם או לצדם.
לפחות פעם אחת בחיים אם לא יותר מצאנו את עצמנו בפני השאלה שעבורנו היא הייתה או עדיין הרת גורל: היציאה מהארון, מתי, למה, ובפני מי, זו אולי ההחלטה המשמעותית ביותר עבורנו!
לכל אחת ואחד מאתנו יש ארון משלו שבו הוא מסתיר את הסודות הכמוסים שלו, אחד מהם הוא היותו בעל/ת זהות מינית שונה. יש החוששים מהתגובה המשפחתית, מהתגובה של החברים לעבודה, או חברי הילדות, הארון, אותו דימוי שנדחסו לתוכו כל כך הרבה חרדות, הוא ארון אינדיווידואלי וכך צריך לטפל בו.
ההחלטה לצאת מהארון דורשת מחלקנו הרבה אומץ, המציאות היא שבחיים אנחנו מתמודדים עם לא מעט פחדים, חרדות אמתיות, אותן חרדות/אמונות שמלוות אותנו מהרגע שהבנו שאנחנו בזהות מינית/מגדרית השונה ממה שהוגדר כ"מקובלת" ע"י החברה שגדלנו לתוכה.
ראו, אנחנו חיים בעולם של ערכים, ערכים שנבנו במהלך החיים שלנו, מאז היינו ילדים, אמונות שפיתחנו תוך כדי חיים לצד אנשים שהשפיעו עלינו, אנשים סמכותיים כמו הורים, מורים, מפקדים, חברים קרובים, אנשים שההשפעה שלהם על מי שאנחנו הייתה גדולה ביותר.
ב NLP אנחנו קוראים לאותם ערכים "אמונות שורש", אותן אמונות המבוססות על הצורך הכה בסיסי שלנו בשייכות, אהבה, חיבור חברתי.
אנחנו נמנעים לא פעם לצאת מאותו "ארון", מכיוון שחלקנו גדלנו לתוך עולם שבו להיות סטרייט – משמע להיות חלק מחברה שלמה ו"מושלמת" – להיות ב"מקובלים", שווי ערך לחברה שבה אנחנו חיים – ולכן לא פעם מרגישים כי עדיף שנשמור על הסוד שלנו, וזאת על מנת לא להדחק למה שמוגדר כ"שולי החברה" שונים ואולי מוגדרים כסוטים… אלו מילים ששמענו לאורך החיים, והפכו להיות ערכים ואמונות משמעותיות שמנהלות לנו את החיים. אגב זה נכון גם לגבי דברים אחרים, לאו דווקא היותנו בעלי זהות מינית שונה, וזה בהחלט נוגע גם בזהות המגדרית – באופן שאנחנו בוחרים לחיות כגבר או אשה, קוויר וכו' בלי קשר למשיכה המינית שלנו.
ומכאן כבעלי זהות מינית / מגדרית שונה, עדיף לנו להימנע מחשיפה ולהעמיק את המסתור ב"ארון". הכי בטוח שם. ובצדק. כשהכותרות זועקות את דבריו של שר החינוך כשרבנים מוציאים עלינו דיבה, כשבצבא צוחקים עלינו ובמקומות ש מכנים אותנו בכינויי גנאי, ודוגמאות לא חסר.
בואו, אולי עדיף שנשאר במקום הבטוח שלנו ולא נערער את הקרקע עליה אנחנו עומדים. גם כשאנחנו מגיעים למקום חדש, תמיד יהיו את אלה שיצרו אווירה פחות אוהדת שנרצה להימנע ממנה.
אז מה עושים, ולמה NLP.
חשוב לי להדגיש, ההחלטה לצאת מהארון כן או לא, היא זכות אינדיווידואלית, ברצונכם תצאו ובמידה ולא, זכותכם המלאה לשמור על המקום הבטוח שלכם מבלי שיפריעו לכם, לאף אחד אין את הזכות להתערב במסע שלכם ובבחירות שלכם, ומכאן שאינני מטיף ליציאה מהארון.
מה שכן, אני יכול לבוא ולהציע לכם לעבור מסע שיעזור לכם להגיע לרגע ההודעה, בו אתם בטוחים ושלמים שזה השלב שבו אתם רוצים לספר את הסיפור שלכם.
בתחום ה NLP אנחנו קוראים למסעות שכאלה: "מסע הגיבור", כל מסע שבו אנחנו משנים את הסטייט שאנחנו נמצאים בו, זה מסע גבורה, לא רק כזה המתייחס ל"יציאה מהארון".
זהו מסע מרגש, מסע שנצא ביחד אל העבר שלך, נפגוש בו את החרדות שמלוות אותך, נכיר להן תודה על שהגנו עליך עד כה, ונפרד מהן לתמיד. נבין ביחד אם זה הזמן שלך עכשיו ואם כן איך אפשר לעשות את ה"יציאה מהארון" כזו שבה הקולות האלה, רעשי הרקע, אותן אמונות שורש, יפריעו לנו ולהגיע אליה חזקים מספיק כדי לספר את האמת שלכם.
תחשבו רגע אחד, על המצב שאתם נמצאים בו היום, האם נוח לכם, האם אתם בטוב עם עצמכם, או אתם מרגישים שאתם מוכנים ורוצים לפרוץ את המחסום האחרון, איפה אתם רוצים להיות בעוד חמש שנים, באיזו סביבה חברתית ומשפחתית, מה החלומות שלכם, ומה ומי מונע מכם להגשים אותם.
אם החלטתם שאתם רוצים לעמוד מול המשפחה והחברים ולפתוח בפניהם את החיים שלכם, אל תחכו, כי רגע שחרור הסוד הוא רגע בלתי נשכח.
זה תהליך עומק מרגש, מעצים, ואני, אני מבטיח שאלווה אתכם עד לרגע בו תרגישו מוכנים.
בהצלחה.

מאמר זה נכתב ברובו בלשון זכר, אבל הוא פונה לכל הקשת המגדרית והזהות המינית.